<h1>הבתים — שערי המלאכות האסורות ביום השבת שער שבעה עשר</h1>
<h2>דף לד.</h2>
מעשרין את הדמאי בין השמשות אבל לא את הודאי. יש מי שאמר שאם באו לו אורחים בין השמשות ואין לו מה יאכילם, יעשר אפילו הודאי, שדבר שיש בו מצוה מותר לעשותו בין השמשות. ולא מצאתי לאחד מן הראשונים שהתיר זה. ואע"פ שהוא נראה דבר של טעם טוב להחמיר. וכתב הר"ם מי שקרא שם לתרומת מעשר של דמאי או למעשר עני של ודאי, לא יטלם בשבת, ואע"פ שייחד מקומם קודם השבת והרי הם ידועים ומונחין בצד הפירות. ואם היו כהן או עני למודים לאכול אצלו יבואו ויאכלו, ובלבד שיודיע לכהן שזו שאני מאכילך תרומת מעשר ויודיע לעני שזה שאני מאכילך מעשר עני ע"כ.
<h2>דף עג.</h2>
הכותב שתי אותיות חייב, והמוחק ע"מ לכתוב במקום המחק שתי אותיות חייב. הכותב אות אחת גדולה, ויש במקומה כדי לכתוב שתים, פטור. מחק אות אחת גדולה ויש במקומה כדי לכתוב שתים חייב. וזהו חומר במוחק מבכותב. כתב אות אחת והשלימו לספר חייב. הכותב ע"מ לקלקל העור חייב, שאין חיובו על מקום הכתב אלא על הכתב. אבל המוחק ע"מ לקלקל פטור. נפלה דיו ע"ג ספר ומחקה, שעוה ע"ג פנקס ומחקו, אם יש במקומו לכתוב שתי אותיות חייב והוא שימחוק בה כדי לכתוב.
<h2>דף צד:</h2>
אסור לכחול בפוך וכיוצא בו מפני שהוא ככותב. ודברים רבים אסרו חכמים גזרה שמא יכתוב. כיצד שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלויני, שהלואה לזמן מרובה, וגזרה שמא יכתוב. ואם היה צריך לשאול מחבירו ואינו מאמינו מניח טליתו אצלו ועושה עמו חשבון לאחר השבת. ויש מי שכתב שלא התירו לשאול כדי יין וכדי שמן אלא מחבירו שאינו חנוני, אבל מחנוני אסור מפני שנראה כמקח וממכר. ואפילו בלא מדידה אסור משום מכר. אבל לשאול מחבירו מותר, שפירות נוטל ופירות מחזיר. ויש מן הגדולים שכתב, כדרך שמותר ביום טוב, כמו שיתבאר, כן מותר בשבת, ששבת ויום טוב שוים בדבר זה. והראשון עיקר ובזה הסכימו רבים מגדולי דורנו. ומ"מ נהגו העולם לקחת מן החנוני ביום השבת. ובקצת מקומות גדרו גדרים בדבר זה וכן ראוי לנהוג. וכתב הר"ם וכן אסור לקנות ולמכור ולהשכיר, גזירה שמא יכתוב. ואחד המוכר בפה או במסירה בין במאזנים בין שלא במאזנים. וכשם שאסור לשקול כך אסור למנות ולמדוד בין בכלי מדה בין ביד בין בחבל. והלואת שבת ניתנה ליתבע כהלואת י"ט.
<h2>דף קג.</h2>
הכותב שתי אותיות חייב, והמוחק ע"מ לכתוב במקום המחק שתי אותיות חייב. הכותב אות אחת גדולה, ויש במקומה כדי לכתוב שתים, פטור. מחק אות אחת גדולה ויש במקומה כדי לכתוב שתים חייב. וזהו חומר במוחק מבכותב. כתב אות אחת והשלימו לספר חייב. הכותב ע"מ לקלקל העור חייב, שאין חיובו על מקום הכתב אלא על הכתב. אבל המוחק ע"מ לקלקל פטור. נפלה דיו ע"ג ספר ומחקה, שעוה ע"ג פנקס ומחקו, אם יש במקומו לכתוב שתי אותיות חייב והוא שימחוק בה כדי לכתוב.
הכותב בשמאלו או לאחר ידו ברגלו בפיו ובמרפקו פטור, אטר שכתב בימינו שהיא לו כשמאלו של כל אדם פטור, ואם כתב בשמאלו חייב, לשון רבינו משה. קטן אוחז בקולמוס וגדול אוחז בידו וכותב חייב. גדול אוחז בקולמוס וקטן אוחז בידו פטור. כתב בדיו בסם בסיקרא בקומוס ובקנקנתום ובכל דבר שהוא עושה רושם חייב. כתב במשקין ובמי פירות באבק דרכים [ובאבק] סופרים ובכל דבר שאינו מתקיים פטור. כתב בקליפי אגוזים בקליפי רימונים בדם הקרוש על עלי זית על עלי חרוב על עלי דלעת ועל כל דבר שהוא של קיימא חייב. על עלי חזירין ועל עלי בצלים על עלי ירקות על כל דבר שאינו מתקיים פטור. זה הכלל דבר שהוא של קיימא על דבר שאינו של קיימא או דבר שאינו של קיימא על דבר שהוא של קיימא פטור, עד שיכתוב דבר של קיימא על דבר שהוא של קיימא. כתב הר"ם וכן אין המוחק חייב עד שימחוק כתב העומד מע"ג דבר העומד.
<h2>דף קג:</h2>
הכותב אות כפולה פעמים, והוא שם אחד, כגון גג תת דד, חייב. והכותב בכל כתב ובכל לשון חייב אפילו משני סמניות. לשון רבינו משה. מלשון הר"ם שמענו שאינו חייב באות כפולה אא"כ הוא שם נמצא, אבל אם כתב אות כפולה שלא נמצא תיבה כמותה כגון אא פטור. ויש מי שכתב שאם כתב אא וכיוצא בזה חייב, הואיל וכותבין כן קמיעות. ופסק הר"ם נראה לנו עיקר.
<h2>דף קד:</h2>
הכותב על בשרו חייב מפני שהוא עור, ואע"פ שחמימות בשרו מעברת הכתב לאחר זמן, ה"ז דומה לכתב הנמחק. אבל המשרט על בשרו צורת כתב פטור לשון רבינו משה. הקורע על העור כתבנית [כתב] חייב. הרושם על העור כתבנית כתב פטור. כתב דיו על גבי דיו או סקרא ע"ג סקרא וסקרא ע"ג דיו פטור. כתב דיו על [גבי] סקרא חייב שתים, אחת משום כותב ואחת משום מוחק.
הכותב אות אחת סמוך לכתב או כתב ע"ג כתב, המתכוין לכתוב (טי"ת) [חי"ת] ועשו שני זיינין, וכן כל כיוצא בזה בשאר אותיות, הכותב אות אחת בארץ ואות אחת בקורה שהרי אין נהגין זה עם זה, או שכתב שתי אותיות בשני דפי פנקס ואין נהגין זה עם זה פטור. כתבו בשני כתלי זוית או בשני דפי פנקס והן נהגין זה עם זה חייב. לקח גויל וכיוצא בו וכתב עליו אות אחת במדינה זו והלך אותו היום וכתב אות שניה במדינה אחרת במגילה אחרת חייב, שבזמן שמקרבן נהגין זה עם זה ואינן מחוסרין מעשה לקריבתן. הכותב אות אחת אע"פ שקורין ממנה תיבה שלימה פטור, כגון שכתב מ' והכל קורין אותה מעשר. או שכתבה [במקום] מנין, שהרי היא כמו שכתב ארבעים, ה"ז פטור. המגיה אות אחת ועשה אותה שתים, כגון שחלק גג החית ונעשית שתי זיינין חייב, וכן כל כיוצא בזה. יש מי שפסק שאם נטל לגגו של דלת ועשאו ריש חייב, שהוא כאילו מחק אות אחת וכתב אות אחרת, והמחיקה מצטרפת לכתיבה. והרב ר' שלמה ביאר שחיובו של זה מפני שהוא מתקן, שאסור לשהות ספר שאינה מוגה. לפי ביאור הרב ר' שלמה לדעת רבים מן הפוסקים לא יהיה חייב אלא בספר תורה. ויש מי שביאר זה, כגון שכתב דלת באחר דלא תשתחוה לאל אחר, וכשמגיה זה מתקן כל הספר מעיקרא. ויש מי שביאר, כגון שנטל לגגו של דלת ועשאו ריש והשלימו ועשאו שני זיינין. יש מן הגדולים שפסק שאם נתכוין לכתוב ח' וכתב שני זיינין פטור, בד"א כשצריך לתקן ולזיין הזיינין, אבל אם אינו צריך לתקן חייב. והר"ם לא ביאר זה, ודעתו יתבאר ברחבה.
<h2>דף קמח.</h2>
אסור לכחול בפוך וכיוצא בו מפני שהוא ככותב. ודברים רבים אסרו חכמים גזרה שמא יכתוב. כיצד שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלויני, שהלואה לזמן מרובה, וגזרה שמא יכתוב. ואם היה צריך לשאול מחבירו ואינו מאמינו מניח טליתו אצלו ועושה עמו חשבון לאחר השבת. ויש מי שכתב שלא התירו לשאול כדי יין וכדי שמן אלא מחבירו שאינו חנוני, אבל מחנוני אסור מפני שנראה כמקח וממכר. ואפילו בלא מדידה אסור משום מכר. אבל לשאול מחבירו מותר, שפירות נוטל ופירות מחזיר. ויש מן הגדולים שכתב, כדרך שמותר ביום טוב, כמו שיתבאר, כן מותר בשבת, ששבת ויום טוב שוים בדבר זה. והראשון עיקר ובזה הסכימו רבים מגדולי דורנו. ומ"מ נהגו העולם לקחת מן החנוני ביום השבת. ובקצת מקומות גדרו גדרים בדבר זה וכן ראוי לנהוג. וכתב הר"ם וכן אסור לקנות ולמכור ולהשכיר, גזירה שמא יכתוב. ואחד המוכר בפה או במסירה בין במאזנים בין שלא במאזנים. וכשם שאסור לשקול כך אסור למנות ולמדוד בין בכלי מדה בין ביד בין בחבל. והלואת שבת ניתנה ליתבע כהלואת י"ט.
אין דנין בשבת ולא חולצין ולא מיבמין ולא מקדשין גזרה שמא יכתוב. ואין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין, מפני שהוא כמקח וממכר. ואין מגביהין תרומות ומעשרות, שהוא דומה למקדיש אותם הפירות שהפריש, ועוד שהוא כמתקן אותם בשבת. ואין מעשרין את הבהמה גזרה שמא ירשום בסקרא. אבל מקדיש אדם את פסחו בשבת וחגיגה ביום טוב, שזו מצות היום היא. וכשם שאין מקדישין כך אין מקדשין מי חטאת, לשון רבינו משה.
<h2>דף קמח:</h2>
אסור להפיס ולשחק בקוביא מפני שהוא כמקח וממכר. ומפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו אף מנה גדולה כנגד מנה קטנה, מפני שאין מקפידין. לשון רבינו משה. וב"א המקפידין זה עם זה, אם מפסין עוברין משום מדה ומשום מנין ומשום לווין ופורעין. אסור לחשב חשבונות שהוא צריך להם בשבת, בין שעבר בין שהוא עתיד להיות, גזרה שמא [יכתוב]. לפיכך חשבונות שאין בהם צורך מותר לחשבם. כיצד, כמה תבואה היתה בשדה פלונית, כמה דינרין הוציא בחתונת בנו, וכיוצא באלו [שהן] בכלל שיחה בטילה שאין בהם צורך, כל המחשב אותן בשבת כמחשב אותם בחול. לשון רבינו משה. אסור לקרות בשטרי הדיוטות בשבת, שלא יהא כדרך חול ויבא למחוק. לשון רבינו משה. יש מי שאמר שבכלל שטרי הדיוטות הוא אותן אגרות שלום השלוחות וכיוצא בהם, ואסור לקרות בהם בשבת. וכבר נתפשט היתר בדבר זה. ואולי סמכו על מה שכתב הר"ם גזרה שמא ימחוק, ואין חששא זאת באגרות השלוחות. ויש שנהגו לקרותן ביד השליח ואין נוטלין אותן. וכן שמעתי שנהגו גדולי צרפת. ולא מצאתי לדבר זה עיקר. וכתב הר"ם מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו אבל לא מן הכתב, כדי שלא יבא לקרות בשטרי הדיוטות. לפיכך אם היו השמות על הטבלא או על הכותל מותרין לקרותן, מפני שאינו מתחלף בשטר ע"כ. דברי הר"ם סתומין. ולפי ההלכה ופסק הרי"ף נראה שאם היו כתובין על הכותל אפילו גבוה מאד אסור לקרותן. אבל אם היו השמות חקוקין ע"ג הכותל מותר לקרותן, שאין זה מתחלף בשטר. אסור לקרות הכתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקני בשבת, אף לקרות בכתובים בשבת בשעת בית המדרש אסור גזרה משום ביטול בית המדרש, שלא יהיה כל אחד יושב בביתו וקורא וימנע מבית המדרש, לשון רבינו משה. כתב הרב בעל המאור, מה שאסרו לקרות בכתובים בזמן בית המדרש בדורות הראשונים, שהיו דורשין. אבל עכשיו שאין נוהגין בדרשות מותר לקרות בכתובים ובכל שאר ספרים.
